שיטת סאטיה לוגו

"בגוף אני מבינה"


מפגש ראשוני עם גדות הנהר הגופני והנפשי שלנו והזרמים שבתוכו

מאת יעל אוהד בלנק

סיקור הסדנה "עזרה ראשונית רגשית – הגוף כמשאב חיוני להתמודדות עם מצבי דחק (Stress) ורגשות סוערים" בהנחיית הפסיכולוגית רות בן אשר. הסדנה נערכה ב-22.9.2011, במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש ברמת השרון.


"לפעמים הים שקט ואין גלים, גם אתה לפעמים..."

בשלהי חופשת הלידה, שבה גופי משמש כ"משאב חיוני", החלטתי להעז קצת, להשאיר את הספינה המשפחתית לעגון בחוף מבטחים, ולצלול לשיט אישי ומרענן בין גלי הים הנפשי והגופני בסדנה של הפסיכולוגית רות בן אשר, המטפלת ומלמדת ברוח גישת ה-Somatic Experiencing. הסדנה, כך הובטח, כוללת למידה חווייתית ותיאורטית גם יחד, ונועדה ללמד את המשתתפים להיעזר בגוף כמשאב בהתמודדות עם מצבים רגשיים המוציאים אותנו משווי המשקל. נדרשו לא מעט היערכויות ותמרונים, אך בסופו של דבר יצאתי לדרך.

בחדר נעים ואינטימי התאספנו קבוצה קטנה של נשים, למעט גבר יחיד שהגיע כבוגר קורס של בן אשר. כשמבט רך בעיניו וחיוך רחב נסוך על פניו הוא שידר נינוחות מלאה עם גלי הזרימה הנשית שבחדר, והצטרף באופן טבעי אל המעגל הנשי. בפתחה של הסדנה, עלתה ציפייה מצד חלק מהמשתתפות ליהנות בסדנה מחוויה של רגיעה, לקחת פסק זמן, להעניק לעצמן מתנה. כבר במפגש הראשוני הורגשה חמימות ואינטימיות נשית. היתה תחושה של הבנה נשית עמוקה שהתבטאה בין השאר ברטט שבשתיקה הסלולרית: הטלפונים הועברו למצב שקט, אם בשל ילדים קטנים, ילדים גדולים ו/או בני זוג וחיות אחרות.

כבר בתחילת הסדנה הוזמַנּו להיות בנוכחות מלאה בחדר. לשים לב לגוף ולתחושותיו, ולחוות את התחושות, הרגשות והמחשבות איתן נכנסנו לחדר. הרגשתי איך ההתכווננות המלאה הזו מאפשרת לי יותר ויותר להיות נוכחת, לשכוח לרגע את "הגלים הסוערים" של החיים. לים הנפשי שלנו, כך עולה מהסדנה, יש את הזרימה הטבעית שלו, ואולי נכון יותר לראותו כנהר. ומסתבר (שלא כמאמר השיר) שגם כשהוא שקט, יש גלים – וזה בסדר. לפי בן אשר, זה יותר מבסדר: זו התנועה של החיים, תנועה מתמדת בין התרחבות וכיווץ. כשהכול תקין, הערוצים השונים של הנהר נמצאים בהרמוניה ובהלימה, ובפרט המחשבה, הרגש והתחושה. חשתי כיצד נשימתי נרגעת לאטה וחום נעים מתחיל להתפשט בגופי, וכבר התחלתי לפנטז כיצד אבלה את היום ב"לקחת פסק זמן ולא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג...".

והנה עוד לא זרמו מים רבים בין גדות הנהר שבסדנה, ובן אשר גילתה לנו כי בנהר שלנו יש גם אבנים, וקורות "תקלות" בזרימה. אמנם למשמע הדברים חשתי בגופי אי נוחות מסוימת, אך לא נתתי למציאותן של האבנים לבלבל אותי. נחושה בדעתי להמשיך עם הגל השקט, האבנים הצטיירו בדמיוני דווקא כחלוקי נחל תמימים, ולרגע קל הפלגתי הרחק מהסדנה על גלי הדמיון שלקחו אותי להתיישב על איזו אבן קרירה בצדי דרך ירוקה ומוצלת ולטבול רגליי במימיו של נהר צלול וזורם. דממה השתררה סביבי, ורחש הדיבורים הלך ודעך, עד שנשמע כרחש הרוח המנשבת בעלים. חיכיתי למשב הרוח המרענן שילטף את פניי העייפות, אולם במקומו קיבלתי טפיחת מציאות מטלטלת, שהכריחה אותי להתעורר ולהיפגש פנים אל פנים בכל זאת עם האבנים: הסלולרי שלי שבר באחת את רטט השתיקה שנגזר עליו, ובמקום לשמוע את פכפוך מימי הנהר הזורם, שמעתי את כחכוח גרונה של הגננת מעיין שהתקשרה לדווח, כמובן ואיך לא דווקא ביום שבו החלטתי לקחת פסק זמן לעצמי, שהפעוטה שלי חולה. לא עבר זמן רב, ושיחת הטלפון הבאה היתה מהסבתא שנשארה עם התינוק, ודיווחה כי הוא ממאן להירדם.

"גל רודף גל ונשבר, גם אתה לפעמים..."

בן אשר ציירה על הלוח אבנים קטנות בערוץ הנחל, והסבירה שכשיש אבנים נוצרת מערבולת. הפעם הייתי חייבת להודות שהתיאור הציורי היטיב לבטא את מערבולת האבנים שהחלו מתגלגלות בתוכי. אך מרחוק, מעבר להדי המערבולת המכים גלים בנהר שלי, הצלחתי לשמוע את קולה המעודד של בן אשר בהזכירה לנו שוב כי לנהר יש את הזרימה הטבעית שלו: כשמשהו משתבש, אמרה, אנחנו לומדים להחזיר לעצמנו את יכולת הוויסות הטבעית שלנו. גם אם בערוץ הנחל יש אבנים, בדרך כלל יש לנו את הכוח להמשיך לזרום. במקרים הללו, לפי בן אשר, לאבנים אפשר לקרוא אתגרים התפתחותיים, שכן הן יוצרות את חוויית המשמעות ומאפשרות לפוטנציאל חיובי להתממש. ואם אנחנו משכילים להרחיב את גדות הנהר לאורם של האתגרים הללו, הרי שאנו יכולים לצאת נשכרים ולהרחיב את יכולת ההכלה שלנו.

נשמתי עמוק והשתדלתי להרחיב את הגדות כדי להכיל את "האתגרים ההתפתחותיים" שלי. הנשים המבוגרות שבחדר שלחו אליי חיוך מנוסה, רומזות לי שזו רק ההתחלה מבחינת האתגרים ההתפתחותיים שעוד נכונו לי בדרך ומזכירות לי ציטוט מפורסם ביידיש ששמעתי מפי אב של מטופל: "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות". חייכתי בחזרה. היה משהו באחוות הנשים הזו, בגילאים השונים, באתגרים המגוונים שכל אחת הביאה עמה, שאפשר למרות האבנים המתגלגלות שבדרך, לחייך, לצחוק ולהפיג משהו מהמתח של החיים.

התרגיל הבא היה תרגיל של מגע והישענות. הנה, חשבתי לעצמי, סוף סוף ההזדמנות שלי לחטוף כמה רגעים של מנוחה מ"שק האבנים"; אך גם ההישענות התבררה כמשימה לא פשוטה בכלל. נזכרתי בסיפור על שק הצרות: אנשים מקבלים הזדמנות של פעם בחיים מאלוהים להוריד מגבם את שק הצרות הפרטי שלהם ולשים אותו במעגל במרכז החדר. נאמר להם כי בהישמע הגונג כל אחד יכול לקחת איזה שק שהוא רוצה. מתברר שכל אחד מעדיף לקחת בחזרה את שק הצרות האישי שלו. בן אשר סיפרה גם היא סיפור, שהמחיש עד כמה קשה לנו לשחרר את שק "האבנים" שאנחנו או אחרים מעמיסים על גבנו במשך השנים. היא סיפרה על אדם שתופרים לו חליפה, אשר מוצא שכדי להיכנס לחליפה הוא צריך להתאים את עצמו עד לכדי מצב שהוא מדדה בתנוחה עקומה רק על מנת שהחליפה תשב עליו "כמו שצריך". אם אפילו לשחרר אי אפשר, אז מה נשאר? הרהרתי. אולי כנחמה, נזכרתי בסיפור הילדים הידוע "בגדי המלך החדשים": בסופו של דבר אפילו המלך בכבודו ובעצמו היה עירום, ובכל זאת נאחז נואשות בחליפה הדמיונית שתפרו לו.

למודת ניסיון כאימא, שכבר מזה תקופה שכחה שעות שינה מהן, החלטתי לוותר גם הפעם על רעיון המנוחה והנחלה שממילא כנראה אינו מציאותי בשלב זה של חיי. בעודי מתחילה להשלים עם גזרת האבנים שהתגלגלו לפתחי, ולהקשיב לרעש מימי הנהר הגועש בתוכי, החליטה בן אשר שזה בדיוק הזמן המתאים לצלול קצת יותר פנימה לעומק הנהר ולגשש לכיוון המצולות, היכן ששקעו ספינות הטראומות הגדולות.

בן אשר תיארה את התגובה הטבעית של בעלי החיים להתנערות ממצב של דחק: במצב דחק הפעולה היא מהירה, אינסטינקטיבית, האנרגיה גבוהה – מצב של לחימה, בריחה או קיפאון. אולם כשמצב הדחק עובר צריך לפרוק את האנרגיה הזו. הרבה פעמים הדרך לפרוק היא רעד, בכי, צעקה, פיהוק, גרפס ועוד. כבני אדם, כאשר אנחנו לא מאפשרים לכל זה לקרות בשל מוסכמות חברתיות, האנרגיה נשארת מקובעת בגוף, ואז יכולים להופיע סימפטומים של פוסט טראומה. הסימפטומים הללו מאותתים שמערכת העצבים לא הצליחה לווסת את עצמה. לדברי בן אשר, הרבה אנרגיה נשארת מושקעת באבנים, ולא יכולה להתפנות לחיים, להתפתחות, ליצירה. בהתבססה על פיטר לוין, מפתח שיטת ה- Somatic Experiencing, בן אשר תיארה באופן ציורי כיצד כאשר גירוי חזק מדי פורץ את הגדות שלנו מתחילה מערבולת הטראומה – אך במקביל מתחילה גם מערבולת ההחלמה. האתגר שלנו, על פי בן אשר, הוא כשמערבולת הטראומה חוטפת אותנו ואנחנו מאבדים קשר עם מערבולת ההחלמה, להזכיר לעצמנו לשים לב לכוח הריפוי הטבעי שקיים ומתחולל בתוכנו, ולחדש את הקשר אתו, תוך שימוש במשאבים שלנו.

התבקשנו על-ידה, אם כן, לחשוב על טראומה מסוימת בחיינו ולשים לב לסימפטומים שעוררה וגם למשאבי ההתמודדות שעזרו לנו בתהליך ההחלמה. התבקשנו לשים לב למשאבים פנימיים, כמו הומור, סקרנות ואינטלקט, וגם למשאבים חיצוניים, כמו אנשים אחרים בחיינו, טבע ועוד. בתרגיל נחמד במיוחד למדנו "לקרקע" את המשאב בגוף: התבקשנו להרגיש בגוף את המשאב ולשים לב לתחושות תוך שאנו נותנים זמן לתחושות להזין אותנו. בתרגיל חשבתי על ילדיי הקטנטנים כמשאב, ודי הופתעתי בעצמי כמה מהר וכמה פשוט "every cell in my body was happy", כפי שניסחה זאת בן אשר.

חשוב לציין שכמו בחיים, גם הנהר של הסדנה לא זרם כל הזמן על מי מנוחות, וגם הוא ידע מערבולות ותהפוכות. למול סיפורי הטראומות, התעוררה גם ביקורת מצד אחת המשתתפות, שטענה כי אין זה פורום מתאים לפתוח בו ככה פצעים ולערוך "רשימות" של סימפטומים ושל משאבים. בן אשר גילתה יכולת יפה לקבל את הביקורת ולהתייחס אליה בצורה בונה. ראשית, היא חידדה את גבולות הגדות של הסדנה והדגישה את חשיבות הסודיות שאליה מחויבים המשתתפים. שנית, היא היתה מסוגלת לראות כיצד המשתתפת הפגינה יכולת מרשימה ואמיצה להביע מחאה ישירה, כנה ועניינית, וציינה שיכולת זו הנה סוג של משאב שהמשתתפת נושאת עמה.

אם לסכם, הסדנה כשמה כן: סדנת מבוא ל"עזרה ראשונית רגשית". ככזו היא מלמדת כיצד אפשר באמצעות הקשבה פשוטה לגוף שלנו להכיר את הנהר שלנו, את הגלים שלו, את הזרימה שלו, את המעיינות, ואת האבנים הקטנות והגדולות שבדרך. היא מלמדת כיצד באמצעות ההקשבה למה שמתקיים בתוכנו בצורה טבעית אפשר להחזיר לעצמנו את כוחות הריפוי ולתת לזרימה הטבעית שלנו לעשות את שלה. ומאחר ומדובר בזרימה מתמדת, והנהר כנהר כל הזמן משתנה, הרי שמדובר בדרך לחיים. בסדנה הורגשה תחושת השליחות של בן אשר, והיכולת שלה להעביר את המסר בצורה ברורה ופשוטה המתאימה לקהל הרחב.

"ומחר תזרח השמש מבעד לעננים ותרגיש יותר טוב, תרגיש חמים..."

מעניין לציין שביום המחרת הפתיע דווקא היורה בגשם זלעפות. ועל אף המשאב היעיל שהיה ברשותי – מטרייה, הבת שלי העדיפה לדלג בחדווה בבוץ ובשלוליות. משאב או אבנים מאתגרות? בעיני המתבונן. בתי בכל אופן חושבת שהאבנים הן משאב שמאוד מעניין לגלגל אותו. אם הייתי שואלת אותה היא בטח היתה מסכמת בנימה אופטימית זו:

"
שנינו יחד תחת מטריה אחת
שנינו מדלגים בכל השלוליות
עיר בגשם סחה לנו ככה החיים יפים, כדאי לכם לחיות!"


לינק לאתר בו מופיע המאמר