נטאלי בן דוד אלנתן מייסדת ומפתחת שיטת סאטיה

נטאלי בן דוד אלנתן , מומחית לטרנספורמציה, מפתחת שיטת סאטיה מנחה ומאמנת,
מייסדת חברת emotion - בית הספר להוויה הקשבה וטרנספורמציה.

"שמי נטאלי בן דוד אלנתן .

דרכי כמנחה החלה בשנת 1992.
בשנת 2002 ייסדתי את חברת אימושיין, המקדישה את כל משאביה לייצור כלים ודרכי גישה עבור אנשים לחיים נינוחים ומספקים המאפשרים להם להיות מי שהם: חופשיים, חומלים, משפיעים, מנהלים מערכות יחסים שלמות ותורמות וחיים ברווחה אישית וכלכלית.
לבד מהיותי אדם הבוחר את דרכו, דרך העבודה שלי היא גם דרך חיי כבת זוג, כאם, כבת להוריי, כאחות וכחברה.
המוטו שלי הוא שהלימה ערכית ואישית נוכחת בין החיים האישיים לחיים המקצועיים וכי למעשה, לא קיימת הפרדה ביניהם.

אני מאמינה בגדולתם של בני אדם, בטוב ליבם וברצונם לחיות חיים שלווים והרמוניים. אני עדיין לומדת, מתאמנת וחוקרת.
אני לא חושבת שהמסע נגמר אי-פעם , להיפך, הוא אך הולך ומתעצם.
המסע הוא להיות: אדם חופשי, משפיע, נינוח ותורם."

הסיפור האישי שלי

   

"מאז ומתמיד היה לי ברור שמהותם של בני האדם היא נשגבת ורוחנית הרבה יותר מהקיום היומיומי. היה לי ברור שישנה איזושהי משימה נשגבת בעצם הקיום שלנו כאן, ושבמהות חיי שלי חשוב שתהיה עשייה משמעותית יומיומית. אני מאמינה שיש אנשים, אשר קמים בכל בוקר ויודעים שהם נועדו להרבות טוב בעולם, להקל על סבל, לרפא ולקדם. ברור להם שחייהם נועדו לקדם התפתחות. לי זה היה ברור מאז ומתמיד.
בהסתכלות לאחור על חיי אני מזהה כמה רגעים מכוננים, שהיו מעין אבני יסוד בדרך שהובילה אותי לעשייה משמעותית.
נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1965. בגיל שנה ועשרה חודשים עליתי לארץ עם הורי, אחי ואחותי. הגענו באוניה לנמל חיפה, והוריי קיבלו שם החלטה שעיצבה את חיי. הם הבינו שלא יוכלו לגדל בארץ שני ילדים ותינוקת, והחליטו להפריד אותי מהם. הם מסרו אותי לסבתי שגידלה אותי בביתה עד גיל חמש. הייתי תינוקת שביום בהיר אחד חייה התהפכו ומשפחתה נעלמה לה. עבורי הייתה זו תקופה מכוננת שעיצבה אותי יותר מכל תקופה אחרת בחיי.
בגיל חמש חזרתי לחיות עם משפחתי, אך למעשה זו הייתה עבורי משפחה חדשה לגמרי. גדלתי כאחת משישה אחים בשכונת דורה בנתניה, בבית קשה יום. הפכתי להיות ילדה צייתנית, אחראית ומרַצַה. הייתי תלמידה מצליחה, דעתנית וחזקה. כזו שלעולם שוב לא ירצו למסור אותה או להפריד אותה מאיש. יחד עם זאת במשך שנים לא הרגשתי שייכת לשום מקום…
השירות הצבאי היה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. הייתי מורה חיילת וקצינת הוראה בפרויקט "נערי רפול" בחוות השומר. מטרת הפרויקט הייתה לאפשר לנערים לחוות ערך של תרומה ושייכות. שם הבנתי לראשונה שדרך תקשורת בין-אישית ניתן לחולל מפנה משמעותי אצל אנשים בזמן קצר יחסית. הבנתי שהכוונה לתרום לאחר דרך הקשבה, אכפתיות ויחס אישי "בגובה העיניים" היא זו שמחוללת מפנה.
כשאני מסתכלת לאחור על חיי אני יודעת שתמיד היה שם מישהו ש"ראה אותי", שזיהה בי משהו ואפשר לי להוציאו לאור. אני אוהבת אנשים. אני רואה אותם ונותנת להם מקום. הנראות הזאת כנראה עושה משהו…
בגיל 26 "ראה אותי" המאמן הראשון שלי. הוא זיהה שמקשיבים לי ושיש לי יכולת להנחות אנשים בקבוצות גדולות. זה היה לאחר שהשתתפתי בסדנת "הפורום של לנדמרק" – סדנה לטרנספורמציה, שבה ראיתי מנחה הודי כבן שבעים עושה נפלאות מול 250 איש. אמרתי לעצמי שאת מה שהוא עושה גם אני יכולה לעשות. הייתי אז צעירה ויהירה מספיק בכדי לפנות לבעלי חברת "לנדמרק אדיוקיישן" ולהציע את עצמי לעבודה בהנחיית סדנאות…
במהלך עשר השנים שבאו לאחר מכן הפכתי להיות מנחה בכירה ומנהלת ההרשמות של תכנית "הפורום". באותה תקופה הבנתי את התובנה המשמעותית והמכוננת ביותר בחיי: הבנתי שהכל מתקיים בתוך שפה, שהחיים בכללותם מתרחשים בשפה, ושאם זה כך, הרי שטרנספורמציה אפשרית דרך שפה. אז גם ידעתי מהו היעוד שלי. ידעתי שנועדתי לדבר עם אנשים ושדרך השפה - שלהם ושלי, אוכל ליצור יחד איתם משמעות הרבה יותר גדולה לחייהם.>br> בהסתכלות על הדרך שעשיתי בהתפתחות האישית שלי אני יכולה לומר, שיש לי מזל שמשהו בסיסי לא עבד בחיי האישיים. מגיל 18 כל העשייה שלי נועדה להיטיב עם אחרים, אבל הדרך בה פעלתי הייתה מאוד משימתית, וכללה הצבת יעדים ומטרות וחתירה לתוצאות. חיי היו ממוקדים בעשייה בלתי פוסקת. לא ידעתי עד כמה הייתי כועסת ומתוסכלת. היום אני חושבת שבעשר השנים שבהן בניתי לי קריירה לתפארת, לא רציתי להתמודד עם הפחדים, עם הייאוש ועם הכאב שחוויתי בילדותי. בגיל 36 הייתי עדיין לבד, ללא זוגיות וילדים, עם עודף משקל משמעותי, עם חובות כלכליים ועם קריירה מצליחה מאוד…
התוצאות שהפקתי בעבודה החלו לרדת. אחד המנהלים ישב איתי ושאל: "מה קורה?" עניתי שאני מאוד עייפה. ואז הוא אמר לי את משפט הפלא: “you can choose if to be here or not” – "את יכולה לבחור אם להיות כאן או לא." הרגשתי כאילו מישהו הדליק לי את האור בחדר חשוך. לא העליתי על דעתי קודם שיש לי אפשרות לבחור איך לחיות את חיי... עניתי מיד שאם כך, אני בוחרת שלא להיות כאן יותר. וכך היה. בגיל 36 החלטתי לעצור ולהפסיק לעשות את מה ש"צריך"...
לא ידעתי אז מה אעשה, אבל היה לי ברור שמשהו יקרה. ידעתי שאני חסידה גדולה של טרנספורמציה בקבוצות גדולות, ידעתי שאכתוב תכנית לימודים ושאנחה. רק לא ידעתי איך ומתי כל זה יקרה…
באוקטובר 2002, לאחר שנה שבה נחתי, התבוננתי וכתבתי, הקמתי את חברת אימושיין. כשנה לאחר מכן פתחתי את בית הספר להוויה, הקשבה וטרנספורמציה.
פיתחתי שיטה שנקראת "שיטת סאטיה", אשר יוצרת קשר בין התודעה לגוף. מטרתה היא ללמד ולאמן אנשים להיות חופשיים מתוך עצמם, להיות ערים לעצמם ולהבין את מי שהם.
בגיל 42 הפכתי להיות אמא כשאימצתי את בתי גבריאלה שהייתה אז בת 6. כיום אני חיה איתה ועם בן זוגי בתל-אביב. אני אוהבת לבשל, לרקוד, לקרוא, ללכת לים ולהקשיב לאנשים".