אודות אימושיין

"בהסתכלות לאחור על חיי אני מזהה מספר רגעים מכוננים, שהיו מעין אבני יסוד בדרך שהובילה אותי לעשייה משמעותית.

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1965. בגיל שנה ועשרה חודשים עליתי לארץ עם הוריי, אחי ואחותי.

הגענו באונייה לנמל חיפה, והוריי קיבלו שם החלטה שעיצבה את חיי. הם הבינו שלא יוכלו לגדל בארץ שני ילדים ותינוקת, והחליטו להפריד אותי מהם. הם מסרו אותי לסבתי שגידלה אותי בביתה עד גיל חמש. הייתי תינוקת שביום בהיר אחד חייה התהפכו ומשפחתה נעלמה לה. עבורי הייתה זו תקופה מכוננת שעיצבה אותי יותר מכל תקופה אחרת בחיי.

בגיל חמש חזרתי לחיות עם משפחתי, אך למעשה זו הייתה עבורי משפחה חדשה לגמרי. גדלתי כאחת משישה אחים בשכונת דורה בנתניה, בבית קשה יום. הפכתי להיות ילדה צייתנית, אחראית ומֵרָצָה. הייתי תלמידה מצליחה, דעתנית וחזקה. כזו שלעולם שוב לא ירצו למסור אותה או להפריד אותה מאיש. יחד עם זאת במשך שנים לא הרגשתי שייכת לשום מקום.

השירות הצבאי היה אחת התקופות המשמעותיות בחיי. הייתי מורה חיילת וקצינת הוראה בפרויקט "נערי רפול" בחוות השומר. מטרת הפרויקט הייתה לאפשר לנערים לחוות ערך של תרומה ושייכות. שם הבנתי לראשונה שדרך תקשורת בין-אישית ניתן לחולל מפנה משמעותי אצל אנשים בזמן קצר יחסית. הבנתי שהכוונה לתרום לאחר דרך הקשבה, אכפתיות ויחס אישי "בגובה העיניים" – היא זו שמחוללת מפנה.

בגיל 26 השתתפתי בתוכנית "הפורום של לנדמרק" – תוכנית לטרנספורמציה, שבה ראיתי מנחה הודי כבן שבעים עושה נפלאות מול 250 איש. אמרתי לעצמי שאת מה שהוא עושה גם אני יכולה לעשות. הייתי אז צעירה ויהירה מספיק כדי לפנות לבעלי חברת "לנדמרק אדיוקיישן" ולהציע את עצמי לעבודה בהנחיית קבוצות.

בעשר השנים שבאו לאחר מכן הפכתי להיות מנחה בכירה ומנהלת ההרשמות של תוכנית "הפורום של לנדמרק". באותה תקופה הבנתי את התובנה המשמעותית והמכוננת ביותר בחיי: הבנתי שהכול מתקיים בתוך שפה, שהחיים בכללותם מתרחשים בשפה, ושאם זה כך, הרי שטרנספורמציה אפשרית דרך שפה.

בהסתכלות על הדרך שעשיתי אני יכולה לומר, שמגיל 18 חיי היו ממוקדים בעשייה בלתי פוסקת שנועדה להיטיב עם אחרים. היום אני חושבת שבשנים ההן לא רציתי להתמודד עם הפחדים, עם הייאוש ועם הכאב שחוויתי בילדותי. בגיל 36 הייתי עדיין לבד, ללא זוגיות וילדים, עם עודף משקל משמעותי, עם חובות כלכליים ועם קריירה מצליחה מאוד.

התוצאות שהפקתי בעבודה החלו לרדת. אחד המנהלים ישב איתי ושאל: "מה קורה?" עניתי שאני מאוד עייפה. ואז הוא אמר לי את משפט הפלא: “you can choose if to be here or not” – "את יכולה לבחור אם להיות כאן או לא." הרגשתי כאילו מישהו הדליק לי את האור בחדר חשוך. לא העליתי על דעתי קודם שיש לי אפשרות לבחור איך לחיות את חיי… עניתי מיד שאם כך, אני בוחרת שלא להיות כאן יותר. וכך היה. בגיל 36 החלטתי לעצור ולהפסיק לעשות את מה ש"צריך".

לא ידעתי אז מה אעשה, אבל היה לי ברור שמשהו יקרה. ידעתי שאני חסידה גדולה של טרנספורמציה בקבוצות גדולות, ידעתי שאכתוב תוכנית לימודים ושאנחה. רק לא ידעתי איך ומתי כל זה יקרה.

באוקטובר 2002, לאחר שנה שבה נחתי, התבוננתי וכתבתי, הקמתי את חברת אימושיין. כשנה לאחר מכן פתחתי את בית הספר להוויה, הקשבה וטרנספורמציה. בהמשך פיתחתי את "שיטת סאטיה", השיטה יוצרת קשר בין התודעה לגוף, במטרה ללמד ולאמן אנשים להיות חופשיים מתוך עצמם, להיות ערים לעצמם ולהבין את מי שהם.

בגיל 42 הפכתי להיות אמא כשאימצתי את בתי גבריאלה, שהייתה אז בת 6. היום אני חיה איתה, עם יותם בן זוגי ועם בתנו מיכאלה בהוד השרון. אני אוהבת לבשל, לרקוד, לקרוא, ללכת לים ולהקשיב לאנשים.

והאמת? אני פשוט אוהבת."